מחשבה קטנה: מה עבודתינו בתשעה באב? כתוב באמרי פנחס שבתשעה באב השכינה גם יושבת בארץ לכן גם אנחנו יושבים על הארץ יחד עם השכינה, כי אנחנו צריכים להיות קרוב לשכינה כל הזמן, וכשאנחנו יושבים בארץ ומתאבלים ביחד עם השכינה אנו מתקשרים אליו. ויש לאדם להתבונן שאיזה פנים יש לו כאשר יושב על כסא רגיל בעת שהשכינה הקדושה יושבת בארץ אבילה וחפויה, וכמו”כ אפילו אלו שיושבים על הארץ אם לא משתתפים באבילות השכינה, הלא תכסה פני האדם על זה חרפה ובושה שאין דוגמתה, וה”ז דומה לאב עם בני משפחתו שיושבים שבעה ל”ע על אשת נעוריו , וכולם יושבים ומבכים מרה בבכיות עצומות עד שכל השומע בוכה עמהם וא’ מהבנים שיושב עמהם יושב ומשחק ואינו משתתף בהאבל כלל, איזה פנים יש לו?
ומה שנאמר שכשיושבים לארץ יושבים סמוך וקרוב לשכינה אין הכונה סתם שיושבים לארץ בגשמיות כי בזה שהגוף לבד יושב לארץ עדיין אינו מספיק להיות מפני זה קרובים לשכינה כי בודאי שא”א להיות קרוב לשכינה רק בגוף לבד בלי “הלב” אלא צריכים לישב לארץ גם בנפש כדי להתאבל באמת על החרבן, ואז יושבים סמוך לשכינה אז אנחנו קרובים לשכינה. ואיזה הזדמנות ישנו בט”ב ומי שלא תופס הזדמנות הזו אין שיעור לטפשותו, דהנה ידוע שבכל השנה אפשר להיות קרובים לשכינה רק ע”י שמחה של מצוה, כי עוז וחדוה במקומו ואין זה קל לכל אדם למי שאינו מזוכך עדיין כראוי שאז ה”ז קשה להגיע לשמחה של מצוה, ומכש”כ אדם שהוא מלא עבירות קשה לו מאד להכניס ללבו “שמחה של מצוה” כי החטא בטבע מוריד השמחה ונמצא שהרבה יותר קל להאדם וקרוב ללב האדם לאבל של מצוה, ממה שלשמחה של מצוה, ובט”ב היא ההזדמנות להתחבר לקב”ה מתוך אבל של מצוה. ועיקר להתעורר מכל זה לקבל על עצמינו לשנות את דרכינו להתקרב להקב”ה.
אנחנו חייבים לתפוס ההזדמנות של מצות “אבל” על חורבן בית המקדש משום שאפשר לפעול הרבה לקרב הגאולה, כמו שכתב החיד”א שהבכיות של ט”ב על החרבן ה”ז תיקון על פגם בעניני קדושה שמעכבת הגאולה, ועוד כתב שמי שאינו יכול לבכות לכה”פ יעשה קול בכי וגם זה הוא תיקון לקרב הגאולה שלמה…
When we appreciate every Jew just for being a Jew, we will put out the fire. When Yiddishe kinderlach are not rejected again and again by this school, cheder of yeshiva, for not being a metzuyon, whether in learning, financially or midos, we will put out the fire.
GREAT Chizuck
מחשבה קטנה: מה עבודתינו בתשעה באב? כתוב באמרי פנחס שבתשעה באב השכינה גם יושבת בארץ לכן גם אנחנו יושבים על הארץ יחד עם השכינה, כי אנחנו צריכים להיות קרוב לשכינה כל הזמן, וכשאנחנו יושבים בארץ ומתאבלים ביחד עם השכינה אנו מתקשרים אליו. ויש לאדם להתבונן שאיזה פנים יש לו כאשר יושב על כסא רגיל בעת שהשכינה הקדושה יושבת בארץ אבילה וחפויה, וכמו”כ אפילו אלו שיושבים על הארץ אם לא משתתפים באבילות השכינה, הלא תכסה פני האדם על זה חרפה ובושה שאין דוגמתה, וה”ז דומה לאב עם בני משפחתו שיושבים שבעה ל”ע על אשת נעוריו , וכולם יושבים ומבכים מרה בבכיות עצומות עד שכל השומע בוכה עמהם וא’ מהבנים שיושב עמהם יושב ומשחק ואינו משתתף בהאבל כלל, איזה פנים יש לו?
ומה שנאמר שכשיושבים לארץ יושבים סמוך וקרוב לשכינה אין הכונה סתם שיושבים לארץ בגשמיות כי בזה שהגוף לבד יושב לארץ עדיין אינו מספיק להיות מפני זה קרובים לשכינה כי בודאי שא”א להיות קרוב לשכינה רק בגוף לבד בלי “הלב” אלא צריכים לישב לארץ גם בנפש כדי להתאבל באמת על החרבן, ואז יושבים סמוך לשכינה אז אנחנו קרובים לשכינה. ואיזה הזדמנות ישנו בט”ב ומי שלא תופס הזדמנות הזו אין שיעור לטפשותו, דהנה ידוע שבכל השנה אפשר להיות קרובים לשכינה רק ע”י שמחה של מצוה, כי עוז וחדוה במקומו ואין זה קל לכל אדם למי שאינו מזוכך עדיין כראוי שאז ה”ז קשה להגיע לשמחה של מצוה, ומכש”כ אדם שהוא מלא עבירות קשה לו מאד להכניס ללבו “שמחה של מצוה” כי החטא בטבע מוריד השמחה ונמצא שהרבה יותר קל להאדם וקרוב ללב האדם לאבל של מצוה, ממה שלשמחה של מצוה, ובט”ב היא ההזדמנות להתחבר לקב”ה מתוך אבל של מצוה. ועיקר להתעורר מכל זה לקבל על עצמינו לשנות את דרכינו להתקרב להקב”ה.
אנחנו חייבים לתפוס ההזדמנות של מצות “אבל” על חורבן בית המקדש משום שאפשר לפעול הרבה לקרב הגאולה, כמו שכתב החיד”א שהבכיות של ט”ב על החרבן ה”ז תיקון על פגם בעניני קדושה שמעכבת הגאולה, ועוד כתב שמי שאינו יכול לבכות לכה”פ יעשה קול בכי וגם זה הוא תיקון לקרב הגאולה שלמה…
When we appreciate every Jew just for being a Jew, we will put out the fire. When Yiddishe kinderlach are not rejected again and again by this school, cheder of yeshiva, for not being a metzuyon, whether in learning, financially or midos, we will put out the fire.